בפרק הזה דנים אור פרץ ורומי קלדרון בגבולות הדקים של ההומור והציניות בחברה. השיחה נפתחת בסיפור על בדיחה שלא זכתה לתגובה מצד הקהל ומתפתחת לדיון עקרוני על הומור שנעשה על חשבון אחרים. רומי מציג את התפיסה לפיה הומור עוקצני הוא לעיתים כלי רטורי שנועד להאדיר אדם אחד דרך הקטנת האחר, בעוד אור פרץ טוענת כי המקור להתנהגות זו הוא דווקא חוסר ביטחון עצמי.
השניים בוחנים האם הציניות הפכה לשפה דומיננטית מדי בתקשורת הבין-אישית ומה המחיר החברתי שגובה הומור פוגעני.
