שנה ב' - בחזית העשייה!

רוני קופלוביץ' ותקווה סליפקין

שנה ב' - בחזית העשייה!

רוני קופלוביץ' ותקווה סליפקין

"הופעות הפכו להיות פסטיבלים": המסע של התרבות הישראלית בחתונות, הבמות, הטלוויזה ועד לפארק הירקון

"ההבדלים בשפה בין פעם להיום צוברים פער", קבעה הכתבת עמית רמות בפינתה על הקולנוע הישראלי הנוסטלגי, "מצד אחד, אנחנו דור שבו הכול פרוץ, מדברים על נושאים שלא היו בתת מודע של אנשים פעם. יש מקום למיניות בשיח, אפילו אצל הציבור הדתי. מצד שני, עידן הפוליטיקלי קורקט תופס יותר מקום, ולא בגלל שהוא שמן. סליחה, עב בשר". במשדר בהגשת רוני קופלוביץ' ותקווה סליפקין, בחנו המשתתפות את השינויים שעברה היצירה המקומית – מהבמה, דרך המסך ועד לפסקול הישראלי.

רמות הדגימה כיצד המשפטים שעיצבו את הקולנוע הישראלי נתפסים אחרת בשנת 2026: "עלבון על סמך מבנה גוף נחשב אאוט לגמרי. זה כבר לא מצחיק שמישהו שמן. ב-2026, כשאומרים 'דמות עגולה', מתכוונים לדמות עם עומק ועם מורכבות, לא עם חסימת עורקים". לדבריה, הציטוטים שהפכו לקאלט "שולחים אותך לפינה" בעידן הנוכחי: "מה אני אגיד לכם? היום לא היו קוראים לזה סרטי בורקס, היו קוראים לזה סרטי בורקס מדפי אורז".

גם על במות התיאטרון משתקפת החברה הישראלית, כפי שהסבירה באולפן כתבת התרבות עדי רון. רון סקרה את הצלחת מחזות הזמר 'אפס ביחסי אנוש', 'החב"דניקים' ו'קזבלן', ונשאלה על ידי המגישות מדוע הסיפור שעלה ב-1960 עדיין רלוונטי. "אני חושבת שהוא עדיין חי כי כולנו עדיין חווים אותו", השיבה רון, "אין מה לעשות, השסע העדתי עדיין קיים, השד הזה עדיין לא חזר לבקבוק, ובגלל זה כל כך קל לנו להזדהות עם המחזמר הזה".

בהמשך קישרה רון בין הדמויות השונות על הבמה: "כמו שקזה באמת רצה את הכבוד שלו, גם יהודה וחיים מחפשים מישהו שיאהב אותם, מחפשים מישהו שיכבד אותם". היא הוסיפה כי גם ב'אפס ביחסי אנוש' המניע דומה: "כולנו רוצים רגע שיאהבו אותנו, רגע שיכבדו אותנו. ואני חושבת שדווקא זה שקזה הגיע לטקס המשואות יכול לסמן המון על היצירה הישראלית ועל התיאטרון הישראלי, שאי אפשר לנתק אותו מהדבר הזה שנקרא ישראליות".

מהאירועים המשפחתיים לפארק הירקון

נועם סגל, מומחית למוזיקה ישראלית שהתארחה באולפן, התמקדה במקום שתפסה המוזיקה המזרחית. "יצא שהמוזיקה המזרחית לא קיבלה את הצד שלה, היא לא קיבלה את המקום הראוי, ובתחנות הרדיו המרכזיות", תיארה סגל, "למרות זאת, המון אנשים אהבו אותה, והקהלים שלה היו רבים. היא נשמעה באירועים משפחתיים בעיקר, ובחתונות, בחגיגות מיוחדות". היא ציינה את הקמת פסטיבל הזמר המזרחי ב-1971 ואת הקריירה בת 30 השנים של שרית חדד כנקודות מפנה: "אם פעם הופעות היו יותר אינטימיות, יותר חתונות, ככה זה ייצג קצת רע, אבל זה היה בעיקר למזרחים. היום זה עולם שלם, זה עולם אחר. הופעות הפכו להיות פסטיבלים".

סגל אף הציגה סקר שערכה, ולפיו 58% מהנשאלים סבורים כי השינוי הגדול ביותר במוזיקה הישראלית טמון במילים ובמסר, בעוד 50% מעדיפים את השירים של פעם. "תקחי את הקצב של היום עם המסרים של העבר, ויעופו על זה לדעתי", סיכמה. את התכנית חתמה הכתבת דניאל חג'בי, שחזר לסדרות הטלוויזיה 'השיר שלנו', 'עספור' ו'שמש' שעיצבו את הנוסטלגיה המקומית, וקבעה כי הן "מוכיחות שסיפור טוב לא באמת נגמר כשהכתוביות עולות".